אבי!!! מה נשמע? אני מנסה לכתוב לך כבר זמן רב, אבל פשוט לא יצא. בחצי שנה האחרונה זכיתי לקחת חלק בפרויקט מדהים. רגע, מה השעה? אני לא מאמין כבר 16:00 עוד חצי שעה נכנסת שבת... טוב אז אספר לך בקיצור אני לא יכול שוב לדחות את זה.
  
בחצי שנה האחרונה אני מתנדב עם ילדים נכים, הכול התחיל בשבת של עמותת חברים. היו חסרים מתנדבים וחבר שלי שמואל ניסה ואני לא מגזים במשך יום שלם לשכנע אותי להגיע. זה לא שאני בנאדם רע, אני גם משתדל לעזור כשאני יכול, אבל מה לי ולנכים? אני לא מסוגל לראות אותם. העיוות הזה בגוף והדיבור המשונה נראה לי שזה פשוט לא בשבילי. למזלי שמואל לא חשב כך. הגענו למקום שעה לפני שבת.
  
בהתחלה מאד נרתעתי. ראיתי ילדים על כסאות גלגלים מדברים על ילדים "עומדים", ילדים שמזילים ריר מתקשרים בעזרת דף עם אותיות עם אנשים "מדברים" וילדים עם קביים רצים (זאת אומרת כמה שהם יכולים) ומשחקים כדורגל. אתה בטח לא מתפלא שהמחשבה היחידה שעלתה לי בראש היא: "מה אני עושה כאן? אני עוד אראה לשמואל מה זה כשנחזור לישיבה".
  
בכל אופן היינו חייבים להזדרז וללכת לארגן את הדברים אצל המשפחה שאירחה אותנו בשבת. שבת נכנסה והתכנסנו לתפילת ערב שבת. התפללנו תפילת קרליבך ואתה לא מאמין אני רואה ילדים נכים מתפללים. מה הם יודעים לקרוא, הם לא מפגרים?! אפילו החניכים שהיו עם נכות ממש קשה קראו מהסידור. ואז התחילו הריקודים בתפילה.המדריכים לקחו את החניכים עם הכיסאות ואת המדריכים שהולכים בכוחות עצמם ורקדו איתם יחד כמו שאנו עושים בישיבה. הילדים כל כך צהלו ושמחו.
  
אח"כ הגיעה ארוחת הערב כולנו יחד סביב שולחן בצורת ח' אוכלים ושרים שירי שבת. אם להיות כנה בהתחלה נגעלתי לראות את הילדים אוכלים מפני שחלקם התקשו לאכול ואכלו בצורה מלוכלכת, אך להפתעתי הגדולה לא רק שהפסקתי להיגעל אלא אף הושטתי יד ועזרתי להם לאכול. כשסיימנו לאכול המתנדבים התחילו לשיר או יותר נכון לצעוק יחד עם החניכים מורעלים של עמותת "חברים".
     
במשך 10 שנים בערך שאני בסניף לא העליתי על דעתי לעשות מוראל והנה אני ילד בן 19 עושה מוראל בשבת עם החניכים והמתנדבים.
בבוקר אכלנו עם המשפחה המארחת החניך שלי ואני והיה מאד נחמד להכיר משפחה ולראות את המנהגים שלהם ושיריהם בשולחן שבת.
  
הקטע המרגש ביותר הגיע בסעודה שלישית. כל המשפחות המארחות המתנדבים והחניכים התאספו לאולם של היישוב בו התארחנו ואכלו יחד. כשחשבתי שכבר הכול נגמר ועוד רגע מארגנים תיקים וחוזרים הביתה הלך אדם למרכז האולם וארגן שקט. לא הבנתי מה קורה זה לא היה בלו"ז של שבת..לפתע אדם קורא לדני (אחד החניכים) שיספר איך עברה עליו השבת.
דני סיפר כמה הוא נהנה וכמה השבתות הללו חשובות בשבילו. כמו דני הגיעו עוד כשבעה חניכים שסיפרו כמוהו על החוויות בשבת ועל ערכן.
  
אני אמנם לא טיפוס רגשני, אמנם לא אגזים עם אומר שהיו לי דמעות בעיניים. איזה חסד עצום. אני באמת חושב שיותר קיבלתי מהשבת הזו ממה שנתתי, נראה לי שבמקום לתת לשמואל את המנה שתכננתי אני אתן לו צרור חיבוקים על כך שהביאני לשבת זו.
  
אבי אתה מבין שרק בזכות שמואל והשבת הזו זכיתי להכיר אותך?
אחרת הייתי ממשיך לחשוב עליך מחשבות שונות ולא זוכה להכיר את האישיות הנפלאה שלך. וכל זה רק בגלל שאתה יושב על כיסא גלגלים.
  
טוב כבר 16:15 ואני עדין צריך להתקלח אז שתהיה שבת שלום ושמור על קשר!